המציאות – המרחב של העולם שבחוץ
המילה מציאות היא מן השורש מ.צ.א. ומתארת את כל הדברים שהתודעה מצאה, קטלגה, והגדירה כקיימים במרחב האישי והבין אישי. במציאות נכלל גם הקיום הפיסי, גם המופשט וגם הפוטנציאלי, שאינו תלוי בתודעה של הפרט, הוא ממוקם בתחום "הלא ידוע", בתודעה הקולקטיבית בו המודעות משוטטת ומזהה מצאי חדש.
מוכר הדימוי המתאר את התודעה כקרחון ששיאו מחוץ למי אוקיאנוס ורובו חבוי במעמקים. כך התודעה האנושית רובה מצויה באי ידעה, בחשכה ורק קצה מודע.
כיוון שהתודעה רואה רק חלק מהמצוי וכיוון שכל אחד מאתנו הינו חלקיק במבנה נשגב, לא ידוע ומתוודע, הדברים שאנחנו מכילים במציאות אינם אלא חלקיק מהקיים.
כל המצאי שאנחנו אוספים תלוי בחמשת החושים, אנחנו תופסים את העולם החיצוני רק דרך דימויים חושיים ותחושות היוצרים תמונה חתומה בתוכנו. למעשה מה שבחוץ לעולם אינו נתפס. רק מה שחווינו נתפס. לכן גם המציאות החיצונית לנו היא ברובה הנחה המבוססת על עולם מדומה, שאנחנו יוצרים לעצמנו כמצג של המיקום שלנו בחיים, משליכים על המצאי שמצאנו ולכל אחד מאתנו הגדרות שונות מהי המציאות. תפיסת המציאות שלך היא סך ההשלכות שלך על המצאי שמצאת במרחב שמחוץ לגוף באמצעות החושים.
המודעות היא האזור המואר והידוע בזמן נתון בתוך חשכת התודעה.
בכל תרבות יש הגדרות משותפות בשפה מילולית מדוברת לעולם החומר, לעולם המעשה ולעולם הערכים והארכיטיפים. הסכמות משותפות, ערכיות וחומריות תומכות במצג השווא האישי ועל אותו בסיס ערכי, כלל אנושי ותרבותי משותף, כל אחד יוצר עולם שונה מזה של משנהו ולו ערכים משותפים עם אחרים בסביבתו. גם בעולם הרגשות ובעולם הרוח יש ערכים משותפים והם לא תמיד מילוליים, או מעוגנים בשפה ועל כן הם עמומים יותר ואישיים עוד יותר. התודעה וההכרה אוגרות בזיכרון מידע בר-הגדרה במילים וצורות ומה שאינו מעוגן בהגדרה קוגניטיבית נעלם מהזיכרון המודע כי הוא חוויה ברת חלוף, החוזרת אל התחום הלא ידוע, שלא נכלל בהגדרת המציאות. לכן תפיסת המציאות היא רק קונספציה שיש בה נקודות עיוורון.
הגדרות המציאות של התודעה שלך ברגש, בתחושה, באינטואיציה וברוח נקבעות על ידיך. כל אחד מגדיר אותן לעצמו, כעד יחיד מזווית הראייה שלו או שלה. השפה המדוברת מעניקה שמות רק לחלק מהתכנים הקיימים, לחלק מהתחושות והרגשות. חווית המציאות תלויה בזיכרון המשחזר את כל מה שחשנו בתוכינו שמגדר כמציאות, התכנים שאנו מקטלגים כמצויים במרחב החיצוני לנו.
למשל, תחת המילה מיסטיקה אנחנו כוללים תחומים לא מוגדרים שאין להם הסבר בתוך המציאות. אנחנו קובעים שמיסטיקה היא אל-טבעית ולא מציאותית בעוד אנו חווים אותה בתפיסה שלנו ועל כן היא כן פה בחיים שלנו. כמו שהמציאות אינה בהכרח במרחב החיצוני כך המיסטיקה לא בהכרח מגיעה מחוץ לנו. חשוב לי שתזכרו שמיסטיקה היא פה, בגוף שלכם מיוצרת על ידיכם, אף שאינה ניתנת להסבר מדעי.
חשוב גם לזכור שהמציאות היא מכלול רב שכבתי. שכל אחד יכול לראות רק את המציאות שלו/שלה ואין אפשרות לראות מזווית עינו של האחר. לכן מציאות חיינו היא הכלא העליז שלנו. אך מאחר והיא תלויה במודעות, היא ניתנת לשינוי בטווחים מסוימים ובידינו להעצים דרכה את העונג מהחיים ולהיטיב עם האחר.
כאשר אנו אוספים מצאי של צורות בחומר, אנחנו מגדירים באמצעותם צורות במרחב החיצוני. בהגדרה הקבלית כל צורה היא כלי מלא בתוכן. תוכן לא יכול לבוא לביטוי בעולם ללא צורה/כלי. ואף שזו רק צורה שנוצרה בחותם חושי אנחנו מתייחסים להגדרה שלנו כאל עובדה ואמת ושוכחים שההגדרה שלנו ממוקמת בתוך מרחב פיסי ופיסיקאלי גדול מיכולת ההגדרה שלנו. אנחנו גם שוכחים שזה מרחב מדומה.
בתוך ההגדרה הזו של המרחב הפיסי, הבינאישי, אני מגדירה שני מרחבים, המרחב שבתוך האובייקט והמרחב שבינו לאובייקטים אחרים. למשל, שתי מכוניות מתנגשות, ההתנגשות קורית על כביש במרחב החיצוני, אבל האירוע מתחיל בפעולות הקורות בו זמנית בתוך מרחב של כל מכונית המשתתפת בהתנגשות.
יחסי הגומלין בין המרחבים הפנימיים לבין המרחב החיצוני שבניהם מתרחשים תוך כדי תנועה. הפעלים בשפה מתארים את הפעולות אך התנועה אינה נזכרת ולכן מרגע שאנחנו רואים את העולם כמרחבים, הגדרת המציאות אינה עוד הגדרה של עצמים, אלא של תנועה. המציאות משתנה והופכת להגדרה מרחבית המכילה תנועה. תרגול התבוננות פנימית במרחבים מגלה, שהמציאות היא יחסי גומלין בין מרחבים פעילים, חוויה, הוויה וזיכרון הם רק מחסן של רשמים.
בתוך כל אחד ואחת מאיתנו טמונה נקודה של עד או עדה פנימית היוצרת את הזכרונות המודעים. העד.ה הפנימי.ת, נקודת האיזון ומרחבי התודעה מאפשרים לנו להיות ולפעול כהוויה בתנועה.
לדוגמא: לקחתי את העיתון מן השולחן וראיתי שראש הממשלה גנב מן הקופה הציבורית. הוא הטיל את האשמה על בנו. הנחתי את העיתון וסיפרתי למזכירה שלי שאני מכירה את ראש הממשלה מתקופת השירות הצבאי וגם שם כבר ראינו שהוא רמאי תאב שליטה. אני מדמיינת מיליונר אמריקאי המשקיע בקמפיין הבחירות שלו.
רצף הדיווחים האלה מתארים את היחסים ביני לבין הכתוב בעיתון הופכים למצאי של המזכירה שמאזינה לי. ראש הממשלה הרי לא נמצא בעיתון באותו רגע, רק שמו מעורר אצלי זיכרון אישי. מיד אני קובעת את יחסי אליו, כאילו ברגע שקראתי את הכתוב בעיתון ראיתי את הגזלה לנגד עיני. מה יותר מציאות? העיתון, ראש הממשלה, הרגשות שלי, הפירוש לי?
התשובה היא שהמציאות שתיארתי מתרחשת רק בתוך עולמי. הדיבור עובר במרחב הבין אישי ומשתלב במציאות של חברתי לעבודה.
רוב התגובות שלנו הן ערבוב של התרשמויות מעולמנו הפנימי עם התרשמויות המתקבלות מן המרחב החיצוני. אנו לשים אותן יחד ומייצרים תגובה הנובעת מהקונספציה שלנו לגבי המציאות. כל עוד איננו מודעים לזיקות ולהפרדה לא נוכל לייצר השפעה מודעת על המרחב הבין אישי, אותו אנו חווים כמציאות. במקומות שאנחנו משפיעים וחשים שבעי רצון בלי מודעות, נמשיך להשפיע בבלי דעת, אך במקומות שאיננו מרוצים כדאי שנכיר גם את המחיצה וגם את הזיקה שבין המרחבים כדי לא ליצור 'מציאות' מבולבלת.
החוויה האישית – העולם המוחשי של הדמיון
המרחב החיצוני, הגוף הפיזי והמרחב הפנימי מעוררים חוויה אישית. והחוויה האישית היא אירוע לכל דבר, המתרחש במרחב הפנימי.
לדוגמא: "ישבנו ביער ועשינו על האש. ר. הזמין אותי להליכה בדרך העפר עד שהאוכל יהיה מוכן. בעלי היה עסוק בשיחה ערה עם שותפו והפך את הבשר על המנגל. הלכנו לטייל ור. הזואולוג התכופף והרים אבנים, הראה לי שתחתן מתקיים עולם ומלואו של חיים. ישבנו לנוח, אמר לי, שאפרוש את כפות ידי ואחוש את האוויר. שתקנו ואני הרחתי את ריח הטחב. כשחזרנו ריח הבשר על האש הקדים את פנינו. בעלי הכין בבוקר סלט נפלא, אכלנו וצחקנו. ר. חייך אלי, ראיתי בעיניו המחייכות את השקט של המנוחה, את עלי השלכת וריח הטחב. כשחזרנו בעלי שאל אותי: 'איך היה?', 'נהדר', אמרתי."
לו היינו שואלים את בעלי איך היה הבילוי ביער, היה מתאר חוויה אחת וגם ר. בוודאי היה מספר סיפור שהוא חוויה אחרת ממני. החוויות מעוצבות על ידי זווית הראייה שלנו כתוצאה מהמיקום במרחב שמחוץ לנו. וכתוצאה מרצף מתמשך של חוויות עבר בתוכנו. האירועים קורים במרחב תלת ממדי שיש בו שכבות: השכבה של המרחב הבינאישי מחוף לגוף, השכבה של הנוכחות ותחושה של הגוף, הנע במרחב וצופה שומע וחש כל פעם מזווית ראייה אחרת. אין אפשרות ששני אנשים יעמדו באותה נקודה, כי כדי שזה יקרה הם צריכים להיכנס זה לגופו של זה, מצב בלתי אפשרי בחיינו כאן.
מנקודת המבט האישית, אנחנו חווים עולם מרחבי כי גם בתוך הגוף אנחנו מרחב, אירוע רב משתתפים הוא בבחינת אירוע בו משתתפים הרבה מרחבים אישיים במרחב בין אישי.
המציאות הגשמית מתקיימת במרחב הבין אישי וכל אחד מאיתנו יוצר תמונת מציאות שונה בתוכו. לגוף הפיזי כמו לכל חומר יש גבולות. הגבול הפיזי שלנו הוא העור העוטף את גופנו, או המעטפות העוטפות אותו: בגדים, מגנים, כלי רכב, בתי.) הגבולות פתוחים, מאפשרים כניסה של תכנים מעולמות משיקים. פתחי העיניים, האף, הפה והאוזניים, הפיוניות בעור, העצבים באיברי החישה ואיברי המין. הרשמים האלה יוצרים צורות ותכנים בתוך המרחב האישי. הפתחים בגוף הפיזי יוצרים ריגוש בזמן מפגש עם הסביבה או עם מרחב אחר. הריגוש יכול להיות נעים, או לא נעים, ויוצר את החוויה. החוויה מולידה את התגובה שלנו בין שני קטבים הנתפסים כחוויית שביעות הרצון, נעימה או אי שביעות רצון, לא נעימה. בסופו של דבר החוויה שלנו היא תוצר של שפה חושית: ראייה, שמיעה, חישה, ריח, טעם ושיווי משקל במרחב הפנימי.
אנחנו טועים, לא פעם, ומבלבלים את החוויה הפנימית שלנו עם "תחושת מציאות". המציאות למעשה היא קשה להכלה, כיון שהיא מה שהיא ללא הריגוש והתחושות האנושיות. אנחנו, איננו יכולים להתרשם ממנה ללא ריגוש וכל אחד מאתנו מתרשם ממנה באופן שונה, כי הוא נמצא בעמדה אחרת במרחב, בזמן, במבנה הפיזיולוגי והגנטי.
המציאות וההסכמה החברתית
לעיתים נראה לי שאנחנו מחליטים מהי המציאות לפי קונצנזוס, לפי הסכמה חברתית ולא לפי המציאות עצמה. הסכמה חברתית יוצרת קונספציה של מציאות והיא מצב נוח אך מסוכן, כי היא מונעת ראייה של חלקים שאינם משתלבים עמה. היא גורמת לעיוורון חלקי.
לדוגמא:
בשנת 2003 – 2004 הייתה הסכמה חברתית בכנסת ובתקשורת, בהשפעת בנימין נתניהו, שר האוצר, שטוב להפוך את השיטה הכלכלית הישראלית. ההסכמה לא הייתה גורפת אך מספיקה כדי לנקוט במעשים ששינו את פני החברה הישראלית. הוא קיבל גיבוי להסכמה זו משועי הארץ שהרוויחו כלכלית מפעולותיו. הוא המשיך בפעולותיו כיון שהאמין שיבחרו בו, בנימין נתניהו הרוויח מעמדת הכוח שיצר עבור משקיעים עשירים והיה מעוניין בשינוי שיאשר את תפיסת המציאות שלו. הוא נעתר לרצונם של חלק אחד מהחברה הישראלית ששיקפו את תפיסת המציאות שלו. הוא לא התעמק בהשפעה שתהיה לשינוי על כלל האוכלוסייה הפחות עשירה, עמה לא בא במגע ומבחינתו היא בחלק הלא ידוע של המרחב הבין אישי ועל כן לא מורגשת. בכך גרם לשבר כלכלי בחברה הישראלית ויש שטענו בשנת 2014 שהשיטה הכלכלית מכרה את המדינה ליחידים וקידמת את קיצה. לו ראה את המציאות היה מבין שהמדינה מרכבת מכל החלקים שלה. הנהייה אחרי צד אחד של המציאות בגלל ריגוש של כוח, מעמד, ממון ואישור תזה אישית, מעוותים את האיזון ונושאת תוצאות הרות אסון. בצורה פרדוקסלית הבוחרים תומכים בתהליך מכיוון שהם בחרו בו שוב ושוב מתוך תפיסת המציאות שלהם, שגרסה שהוא היחיד החזק שיגן עליהם מבעיות ביטחוניות. כי הדמוקרטיה נשענת על צירופים של תפיסות מציאות המעוצבות באמצעות יחצנים שאין להן קשר בין הרצוי למצוי. ואז הגיע ה-7 לאוקטובר השחור והנורא שהיה התוצאה של קונספציית השקט הקפיטליסטי. והיה רע מאוד לאלפי אזרחים שהפכו לקרבן לטבח ולמלחמה ממושכת. האם הציבור שינה קונספציה? ימים יגידו.
כמה עוד חלקים יש למציאות הישראלית עליהם איש אינו מדבר? איך אפשר להבין את המציאות האישית מתוך מבול הרשמים? אכן לא פשוט הדבר.
דוגמא זו מראה איך מתנהלים מוקדים בחיינו. מוקדים המעצבים מהלכים גדולים, או קטנים המתעצבים מתוך התרשמות וחוויה אישית, מנקודת מבט אחת במרחב או מראיית מציאות כוללת רבת נקודות מבט ומתוך השלכה ונקודות עיוורון.
המציאות מבעד לחוויה האישית?
אני מאמינה שבמרחב האישי אפשר לחוות מציאות מאוזנת, למקם את המצאי החלקי במקומו מתוך תחושת פרופורציה ומודעות לאי הידיעה. אפשר, לא מיד, באמצעות התמדה והתבוננות בטבעה של החוויה האישית.
כמו מכונאי המכיר מנוע מכונית ומתאר את עוצמתו, תפקודו ומגבלותיו, כך, על כל אחד מאתנו להכיר, באמצעות תרגול "דרך עץ החיים" (הנשימה אל נקודת האיזון והקשב למרחבים בתוכו) את עולמו הפנימי כדי להבין את דרגת הסטייה בפירוש האישי של המציאות.
אפשר להבין את מגבלות הקליטה, שאנחנו מרחב ולא אובייקט בעל עמדות ולהכיר את ההשפעה שלנו על האחרים.
ראיית מציאות נכוחה מתחילה בתובנה ואמירה אישית: "אינני רואה, אינני מבין, אינני יודע". אמירה זו מייצרת באופן אוטומטי מרחב ריק, מאחר ואי ידיעה קצת מפחידה, היא מעוררת את החושים ואת התודעה, כמו צייד היוצא לצוד ביער רב סכנות. החושים מתחדדים לבחינה מחודשת של הנתונים והיחסים ביניהם, זו הדרך לשמר מצב ראשוני של אי ידיעה ונוכחות בהווה.
נראה את הפער בין מה שאנחנו רואים מתוך אי ידיעה ומה שאנחנו קולטים בעקבות הטיה מנטלית. נראה איך חלק מהמרחב מואר ומודגש בתחושת הקיימות, בעוד שאר המרחב מטושטש או חשוך. אפשר לאזן את תשומת הלב שלנו למרחב כולו. לחוש ביומיום את המרחב הריק של אי ידיעה שצומח בעקבות התרגול היומיומי של ההתבוננות המודעת בארבעת מצבי הנשימה אל הריקות. כי משחררים את הצורך להוכיח לסביבה שאנחנו כבר יודעים.
למרחב ריק יש כמיהה להתמלא, בזמן שאנו לומדים לפעול מתוך ראיה מרחבית ואי ידיעה, נוכל לחזות בסבלנות בתכנים ותובנות חדשות הממלאים אותו ומתרוקנים ממנו תוך שהות במרחב מאוזן של שלווה.
העולם הפנימי שלנו גם הוא מרחב
למה רובינו מתייחסים אל עצמנו כאל אובייקט?
גישה זו נובעת לדעתי משני דברים :
א. יש לנו שם אחד שבדרך כלל לא משתנה לאורך החיים. אנחנו ילדים באותו שם ומבוגרים, זקנים וחולים, תמיד אותו שם, שמשכיח את העובדה שאנחנו משתנים. לכל האובייקטים סביבנו יש שמות מוסכמים. מכאן אנחנו מסיקים בטעות שאנחנו אובייקט, כמו האחרים בסביבה.
ב. אין לנו יכולת לבחור את הצורה שלנו או לשנות את הצורה שלנו. אין לנו יכולת להיכנס לגופו של האחר. אנחנו מתחנכים לשמור מרחק, לא להיתקל ולא לגעת זה בזה. אנחנו מתייחסים לאדם אחר היושב בחדר כמו אל רהיט העומד בדרכינו ונזהרים לא להיתקל בו. ההרגל לקבל את ההתרשמות החזותית של גבולות גופו ושמו הופכים את חזותו הפיסית לדגם מזהה כאשר אנחנו חושבים עליו וגם על עצמנו. האחר נתפס כסכום של התרשמויות, בעוד את עצמנו אנחנו חווים כמציאות. האחר הוא אובייקט במרחב שלנו. אנחנו מתרגלים למיין אנשים על פי "נעים", "לא נעים". אם הוא מספק את הצרכים הפיזיים והרוחניים הוא טוב ונחמד ואם אינו מספק אותה הוא רע. אם הוא רע איננו רוצים אותו במרחב האישי ואנחנו משתדלים להתעלם מקיומו או להילחם בו. מצב זה הוא מצב של תודעה חלקית. הרצון להימנע מאי נעימות מעוור אותנו לראות את נתוני המציאות השלמה. מעוור אותנו מלראות את ריבוי נקודות המבט ואת העובדה שגם האחר הוא מרחב שאינו מוכר או ידוע לנו.
במסע התודעה להרחבת תפיסת המציאות, כדאי להכיר את כל הנתונים המעצבים שאותם בחרנו לא לראות. לזכור שכל אדם הוא מרחב. כדאי לזכור שמתוך המרחב האישי שלנו נובעות תגובות אוטומטיות, הרגלים ודפוסים מעכבים וחוויות מעצבות את ההתרשמות האישית שלנו. כאשר חוקרים את החוויה האישית במרחבי "עץ החיים" לומדים את התגובות האוטומטיות ואם אינן מועילות לנו עוד אפשר להרפות מהן, ההשתחררות יוצרת שני דברים:
- הבנה שיש עוד נקודות מבט והתרשמויות במרחב שבתוכנו ומחוץ לנו, דרכם אנחנו יכולים לראות ולפרש בצורות שונות.
- הבנה שאנחנו חיים כמרחב בתוך מרחב, בו יש מגוון של קולות.
דוגמא לחוויה של עולם פנימי כמרחב:
באמצעות הדמיון אני יכולה לחוש עצמי כמרחב גמיש. אני יושבת בלילה מול החלון. בחוץ חושך והזיכרון של העץ בחלוני אינו אלא דמוי, זיכרון שראיתי ביום. הרמב"ם אמר שהכוח המדמה אינו יכול לברוא יש מאין, הוא יוצר ומרכיב מתוך מה שלמד בעולם. עכשיו מול החלון בחושך אני כותבת על מקומו של הדמיון בחוויית העצמי שלי. אני מכוונת את תודעתי מן הכתיבה אל המרחב הפנימי. בזמן שאני כותבת אני חשה את הכתפיים מבפנים, את הבטן, את הגב שלי. אני שומעת שיחה. אני יכולה לדמיין שהקולות שייכים לדמויות משוחחות זו עם זו. למשל דמות אחת מאזור הבטן אומרת לי: "סטית מן הנושא, את לא כותבת בפשטות את התובנה שלך. התובנה שלך היא: אני אינני אחת. אני קבוצה של ( – ) שאינני יודעת איך לקרוא לכולם, המתקיימים ביחד ויש מרכז כמו חמ"ל שמנהל את כל ה (- ) האלה".
כל מה שכתבתי הוא דו שיח ביני לבין עצמי ואין דבר מציאותי שעורר אותו מלבד הצורך לתת דוגמא ברצף הכתיבה שאתם קוראים עכשיו ולכן נוצר דיאלוג ביני לבנכם, בין עולמי הפנימי לעולמכם הפנימי ודיאלוג הוא פלא בעיני.
במסע הרוחני של התודעה אנחנו צריכים להכיר במגבלות שלנו להכיר עולמות אחרים. עלינו לראות שכל מה שאנו מבחינים בו, גם כאשר אנחנו חווים מישהו אחר, או את המרחב הבינאישי, אינו אלא חותם בעולמינו הפנימי.
חשוב להבין שהמרחב החיצוני והפנימי אינו אלא מכלול של חוויות. לחוויות האלה יש מרכז. המרכז הוא נקודה אמצעית בחלל ריקני, או נשמה, או נקודה מודעת, או אור הבורא או בודהא בתוכינו, כל שם שמתאים לכם לקרוא לנקודה האמצעית שיש בה איזון פנימי.
המרכז איננו הגוף הפיזי. הגוף הוא רק שכבה, אזור מקיף מרחב, המפעיל כלים לפעולה המאפשרת את יחסי הגומלין בין הפנים לחוץ.
לסיכום: את המרחב הפנימי, את הגוף ואת המרחב החיצוני, אנחנו חווים באמצעות חוויות וחושים היוצרים מציאות פנימית. את האחר אנחנו קולטים כאובייקט החולף במרחב הבינאישי ומותיר חותם וזיכרון במרחב הפנימי. מתוך הסכמה חברתית אנחנו מקטלגים את החותם שבנו כמציאות.
כדאי שנפסיק לחשוב על עצמנו כאובייקט ובמשך הזמן נמצא דרך להפסיק לחשוב על האחר כאובייקט ונבין שכולנו מרחבים של חוויות ותודעה.
מהו שינוי תודעה ?
שינוי תודעה משפיע על תפיסת עצמנו ועל הקיום שלנו. זהו מצב הכולל כמה חלקים באדם ומשפיע על השלם שבנו. הוא נובע מחסר ומועקה פנימית המבקשת מילוי מכמיהה עמוקה לעוד. הכמיהה נובעת כשמתעוררים לרצון למלא חסר, להתרחב ולצמוח רוחנית, מתעוררים גם לרצון לקבל ולהשלים משהו שחסר לנו. לפעמים החסר נובע מתחושה מתמשכת של חוסר שייכות.
יתכן שגילית שבילדות תפקדת מתוך דפוסים אוטומטיים שהן דרגות נמוכות של תודעה, מהן אפשר לזכור רק קרעים ותחושות בעומק הווייתך שיש עוד משהו. הדרגה הגבוהה יותר שבך כמהה לצמוח והיא אינה אוטומטית, אלא תלויה ברצון שלך להיות ביחסי גומלין עם המרחב הפנימי שלך ועם המרחב החיצוני מתוך איזון ושלווה, להגשים דימוי שלם המצוי עמוק בתוכך, בחיבור עם אנשים כמוך שמחפשים ומקימים לעצמם "מעבדה" של תרגול יומיומי לבחינת חווית החיים, כדי להתפתח ולהגיע לרמה אחרת של תודעה וקיום, לרמה אחרת של תגובה על אירועי החיים.
כל חלק שלך משתתף בשינוי התודעה בצורה אחרת ולפעמים עוברים שינוי רק בחלק. למשל, לאחר קבלת נתונים באמצעות למידה יש שינוי חשיבה. כמו למשל מנהל המקבל דוח חודשי המראה על הפסדים כספיים באחת המחלקות, ילמד את נתוני הדוח ויכיל אותם כמחשבה המשרתת אינטרס. עמדתו תשתנה בהתאם לנתוני הדוח. אם הדוח מראה על כשל, ברמה הרגשית, במרחב האישי של אותו מנהל, עשוי להתעורר קולו של הפחד מכישלון, החוויה מובילה אותו למסקנה אישית שכלית, המונעת מן הרצון להצליח, הדוח מביא לו נתונים ש"לא ידע" והמודעות שלו למחלקה הכושלת עוברת שינוי ויוצרת דעה חדשה. אם ראה במחלקה חלק מוצלח במערכת, עכשיו יבדוק בה את הכשל. שינוי זה אינו כולל שינוי תודעה לגבי עצמו. הוא נשאר ה 'מנהל הטוב'.
שינוי תודעה רגשי קורה כאשר הרגש מקצין לאחד הקטבים לטוב ולרע, הקצה הקיצון הרע הוא אבדן, עצב, אכזבה, כאב, ייאוש וטראומה, הקצה הקיצון לטוב הוא אושר, עונג ואהבה. דוגמא לשינוי תודעה רגשי, הוא סיפור ששמעתי מאיש זרועות הביטחון. שבמשך שנים שרת את המדינה. עבודתו כללה נסיעות פתאומיות בעולם לביצוע משימות חשאיות. לפתע היה נעלם מן הבית לשלושה חודשים, או יותר ואסור היה לו ליצור קשר או לספר לאשתו וילדיו. נציג מטעם הסוכנות היה מודיע לאשתו שהוא שלם ובריא. הנסיעה האחרונה שלו ארעה כאשר בנו הצעיר היה בן שמונה. כשחזר הביתה לאחר היעדרות ממושכת, הילד סרב לדבר עמו. הסוכן חש שהוא מאבד את בנו והודיע לסוכנות שיותר לא ייסע מטעמם. הוא היה חתום על חוזה שהפרתו דינה מאסר והיה מוכן לשלם את המחיר כדי להחזיר אליו את בנו הצעיר. זה שינוי תודעה רגשי המשנה את הבנת המציאות המשפחתית ומשנה את יחסו של האדם לעצמו: הוא לא נשאר 'סוכן טוב' ובוחר להיות 'אבא טוב'.
לסיכום, תוספת מידע לא בהכרח משנה תודעה, בעוד ששינוי תודעה משנה את הבנת המציאות ואופן איסוף מידע וגורף בעקבותיו שינוי של חשיבה ורגש, שינוי היחס אל העצמי, אל האחר ואל הסביבה, מלווה בריגוש חזק של חוויה אישית, שחרור תפיסת המציאות הקודמת ושינוי החוויה של הגוף הפיזי, חשים פתאום קטנים, או גדולים, חסרי צורה, דלילים כמו אוויר, או זורמים כמו מים, מרחפים, חסר שיווי משקל ואחיזה.
מחסומים וגורמים מעכבים
מחסומים וגורמים מעכבים הם התנגדות לשינוי, הקיימים בשלושה מרחבים: הפנימי, הפיזי והחיצוני.
בכל רחב החסומים והגורמים המעכבים נראים אחרת. והמשותף להם הוא דחף פנימי לאחוז ולא להרפות הם.
במרחב הפיזי נאחזים בחומר: בבית, במכונית, בחברים, בחסכונות, במקום העבודה, בתחביב ובשגרה. אנחנו נאחזים גם בגוף הפיזי שאין לנו שליטה והשפעה על תכונת החלופיות שלו ולעיתים קשה לנו לסבול את התוצאה. במרחב התרבותי אנחנו נאחזים בערכים, דעות חברתיות ועקרונות מוסריים, שיטות נלמדות ואמונות, באהבות ובאהובים, בהרגלים ותבניות תגובה. במרחב הפנימי אנחנו נאחזים בדפוסים מגבילים, הכחשות והצדקות, מחשבות, חוויות, זיכרונות, רגשות ודימויים.
לפני תרגול "דרך עץ החיים", לפני שנוצר בתוכנו מרחב איזון והוויה נוכחת, אנחנו לא חווים את ההווה כהוויה פשוטה של נוכחות בזמן, כי אין לנו יכולת ניהול של תשומת הלב והיא מתמגנטת ומדלגת אל זיכרון העבר, ומשם למחשבה, ומשם לקולות בחוץ, ומשם לדאגה בפנים, ומשם לעשייה טכנית, ומשם ללעיסה של סוכרייה ולטעמה המתוק, לזבוב מציק, ושוב למטלה התעסוקתית. חוסר הרצף בתשומת הלב לא נובע מבחירה. זוהי תבנית שהתרגלנו אליה, כי לא אימנו אותנו לתרגל ולהתרגל למשהו אחר. לרבים יש פחד לשנות את ההתנהגות וההרגלים שלהם ואם לא מודעים לכך שכדאי לשנות לטובתנו ולא יודעים מה לשנות, למה לשנות ואיך לשנות, ממשיכים לשרת את הדפוסים המגבילים..
אנשים שנבהלים משינוי התחושה בתוך עצמם נמנעים מלחקור את המרחב הפנימי שלהם ואינם מכירים את החוויה של מרחב מאוזן שלו בתוכם. בו תשומת הלב חופשיה ממגנוט. מי שרגיל לאחוז בתחושה מוכרת רק משום שהיא אזור נוחות, נמצא בעבדות ללא מודע, אחיזה באשליה של מציאות. ובודהה מגדיר את התודעה שלו כלא ערה. אחיזה באזור הנוחות נובעת לפעמים מבהלה ופחד קיומי מאי ידיעה, מאובדן זהות הגדרת ה"מי אני" כ"יש".
למעשה ה"אני" הוא מרחב ריק. ברגע שחשים את ריקות תוכו של ה"אני", לא פוחדים עוד משינוי. כי עד כמה שזה פרדוקסאלי, הריק הוא קבוע ומהווה עוגן ומעניק תחושת מילוי. יכולת השינוי, היא חוויה השייכת לחלק הרוחני של כל אחד מאתנו. והרוח נמצאת בתנועת התרחבות מתמדת במרחב ריקות, מדלגת על פני ה"דברים" כחלוקים בזרם נהר.
כשאוחזים במוכר ומדמים שהוא יציב מתנגדים לשינוי, כדי לצמוח עלינו להרפות מהמוכר ולהיאחז בריקות שהיא אחותו של ה"אין".
תרגול ארבעת מצבי הנשימה אל הריקות והתבוננות במרחבי "עץ החיים", עוזר לייצב את עצמנו בתודעה. התרגול הוא יומיומי, ממושך ועקבי. לאחר כמה שנים של תרגול, לאחר ששהיתם בריקות ו"חתכתם דרך המרחב המנטאלי" באמצעות התבוננות בנשימה והתעלמות מגירויים שמגנטו את תשומת הלב, כמו: מחשבות, רגשות, תחושות ויצרים, נוצרת היכולת לחוש ולחיות בתודעה של מרחב ריק, בנוכחות בתוך אי ידיעה, יציב ונעים במרכז המרחב הפנימי ורק אז מתחילה חווית מציאות נכוחה.
אחת ההדמיות המביטה עין בעין בפחד מהשינוי, היא ההדמיה האמיצה הבאה, על פי התפיסה הבודהיסטית, הממליצה לכל אדם לדמיין את רגע המוות שלו. עשה/י זאת:
ראה/י את עצמך בדמיון ברגע שלפני מותך. האחיזה בדעה שתמיד תהי/ה פה מסתלקת. נולד עצב ואבדן יציבות ה"יש" בגוף הפיסי. אולי יעלה אבדן אוסף הדעות שצברת, של הזהות וההזדהות עם עצמך.
אין צורך ללכת עד ליום מותנו כאשר מתרגלי את "דרך ץ החיים" כאשר אנחנו בונים בתוך עצמנו מרחב פנימי יציב, באמצעות תרגולי נשימה, אנחנו מרפים מכל המאחזים והאחיזות, חיים והווים שמחים עם עצמנו בשחרור מאחיזה. זהו הרגע שבו מתחיל שינוי תודעה של השלם ולא רק שינוי תודעה חלקי של חלקים ולכן יש צורך בהתמדה.
תרגול הדרך חשוב יותר מהמטרה וכל יום שעובר חסר. לכן כדאי לתרגל גם אם מקדישים לכך רק רבע שעה ביממה. משחררים דפוסים מעכבים וכל אחד מפתח לעצמו דרך אישית תוך קביעות התרגול שהוא ממודל טוב המשלב נשימה מודעת ודמיון מודרך.
הנקודה האימונית
הנקודה האמונית עוזרת להתמיד בדרך התרגול היומיומי. היכן היא? איך מוצאים אותה?
כשמתבוננים פנימה חווים מרחב. כמו כל מרחב, יש לו גיאוגרפיה ומיקומים. בניסיון למקד את מיקומה של האמונה במרחב הפנימי, אפשר לאתר את מיקומה של נקודה האמונית בתוכנו, כמו על פני מפה גיאוגרפית. אני מכנה מיקום זה "נקודה אמונית" כי ממנה נובעים האמונה בהצלחה והסיפוק מהעשייה, הביטחון העצמי, תחושת מילוי וכוחות לעבור את שיעורי החיים. אנשים חילוניים נוטים לדחות אפשרות שגם להם יש נקודה אימונית ואינם מקדישים זמן לחקור חלק זה במרחב הפנימי שלהם. אנשים מאמינים או דתיים חוקרים את השפעת הנקודה האימונית על חייהם, מגלים את כוחה ומשתמשים בה כדי לשפר את איכות חייהם.
האמונה עוזרת לעבור שיעורים הכרוכים בסבל, והנקודה האמונית היא כלי רוחני פרטי ואינה קשורה לדת. מקובל לחשוב שאמונה היא עניין הנוגד את החשיבה הרציונאלית, או שהיא מחייבת הכרה בגורם עליון. לדעתי, האמונה היא קודם כל ובסך הכל הידיעה שיש יכולת וליכולת יש דרך ואפשרות ביטוי. היא מניעה לפעולה. בין אם מיחסים את היכולת לעצמך או לגורם עליון, היא מקור עוצמה בדומה לתחנת כוח המייצרת אנרגיה.
לכל אדם יש נקודה אמונית ותרגול הנשימה המודעת מגלה לנו אותה. כאשר תתרגלו לכוון את הנשימה המודעת אל הריקות, תאפשרו הרפיה מאחיזות ישנות של התודעה, המרחב יפתח לתודעה של קיום גורם עליון ושפע, תפיסת העצמי תתרחב והנקודה האמונית תתבהר.
זיהוי הנקודה האמונית מאפשר התמדה בתרגול, זיהוי הערך העצמי, מודעות לאחר ולסביבה ויחסי גומלין במרחב הבינאישי. הדעה הקדומה נגד האמונה נעלמת, הנקודה מתקיימת ללא קשר לדת או למנהיג רוחני, או לבורא כל יכול, כי נקודה זו מתפקדת כמתדלק של אנרגיה חיובית המשחררת יכולת פעולה.